אחת בלילה. אני מתעורר בפעם השנייה בלילה. עכשיו על במה לא רחוק מכאן, שני בדרנים צורחים לתוך מיקרופון ומנסים להרעיד את הקליפה החיצונית של רדידות חיינו. בפעם הראשונה התעוררתי לקולות נפץ ושריקה של זיקוקים שהעירו אותי בהתרסה: "תחייה !", "תתפרק, צא מהבאסה ! יום הזיכרון תם עכשיו תהיה שמח... "
בכל שנה חוזרת הדרמטיות הזו, שבין זיכרון ל"שיכחון" ומעלה שאלות של: מי אני, איפה אני נמצא ומה התפקיד שלנו בעולם. ואני חושב על כל אחת ואחד שאיבד מישהו יקר בתוך אובדן החושים הזה, מה עובר עליהם - ליבי איתם. להם אין יום אחד של זיכרון, כל רגע, כל שניה מחייהם הם זוכרים ומשלמים מחיר כבד בשביל כולנו.
לפני שנה, היינו כולנו בסגר והשקט שלא היה טבעי לזמן זה של "יום העצבנות" מילא את החלל. אבל... היה אינטימי יותר, מתחשב יותר, בכולם. היה שם משהו ללא אגו, זמן של התבוננות והוקרה איך העצב והשמחה שזורים בחיינו. אולי יש כאן יש קרקע, המאפשרת נביטה של אחריות אישית: מה אני רוצה לקחת מניסיוני האישי ומקודמיי ולהביאו הלאה לדורות הבאים ועל מה הייתי שמח לוותר. מה מועיל לאנושות להתפתח נכון ומה מעכב אותה לראות את המציאות בענווה ובפשטות, בחמלה ובחכמה.
המחשבות האלו, על מה שלמדנו מהשנה הזו של הסגרים והבדידות, ליוו אותי בשבועות האחרונים והחלטתי לפעול. יזמתי מפגש ביום הזה, המכונה יום העצמאות. יש לומר את האמת - אשתי אילאיל ואני אף פעם לא חוגגים את יום העצמאות, ולא רק בגלל שאנחנו מעדיפים שלא להשתתף ב"חגיגת המנגל". כאמור, משהו ברגע הזה לא מסתדר לי, בין הזיכרון לשכחה. אולי זו התחושה המוזרה לחגוג בזמן שמישהו אחר בתחושה של אבל, אובדן, של מי שהיה יקר ללב, של בית שהיה וכבר איננו.
אז יצרתי מפגש, בין מי שנתפסים כקצוות באזור של דרום הר-חברון – "מתנחלים" ו"פלסטינים", נכנה אותם בתווית המקובלת, יחד עם כמה אנשים ונשים מרחבי הארץ. בשעות אחר-הצהריים, בוואדי קטן שבו מתגוררת משפחה פלסטינית, ממש מעבר לגדר של מיתר, נפגשנו. זהו זמן של צום הרמדאן ולכן הטקסים הרגלים של התה והקפה חיכו עד לשקיעת השמש. בינתיים – הכנו יחד את הארוחה; הנשים ישבו יחד, קצצו ירקות לסלטים, בישלו את האורז ויצרו קשר ישיר זו עם זו, עם קצת שפה והרבה הבנה של הלב. הגברים ישבו ודיברו תוך כדי גלגול כדורי תמרים ואגוזים, שישמשו כקינוח לארוחה. עם שקיעת השמש, נשבר צום הרמדאן וישבנו כולנו יחד לארוחה המשותפת. לזמן מה נשכחו "יום העצמאות" ו"יום הנקבה" (שהוא למעשה יום הכיבוש) והיינו פשוט קבוצת אנשים ונשים, שיוצרים קשרים. ואתנו - הרבה ילדים וילדות – משחקים, מציירים, נהנים יחד.
אז איך הגעתי עד לרגע הזה?
אני הייתי צריך שאדמת באר שבע תרעד מתחת לרגליי ב- 2008 כדי להתעורר ולהבין שהיסטוריה מתעצבת לא רק על ידי מי שאומר ועושה אלא גם על ידי המון רב שממשיך לשתוק בחוסר אמונה, שאין בכוחו לשנות דבר. אז התעוררה בי תנועה חזקה שלא אפשרה לי עוד לטמון ראשי בחול ולחכות שמשהו ישתנה. התחלתי במסע שמאפשר לי לקבל את מה שיצרו כאן סביי וסבתותיי, שהקימו את המדינה. מתוך הערכה לקיים, אך גם הבנה - שיש לשנות, לדייק יותר את מה שהייתי רוצה להשאיר לילדיי כאן. ליצור מקום קשוב יותר של אכפתיות, קבלת האחר וחיים משותפים מלאי משמעות ללא שנאת חינם אלא אהבת עולם.
מאז אני יוצא לדרום הר חברון על בסיס שבועי, פעם פעמיים בשבוע ואת תמצית חוויותיי כשהרוח שורה עליי, אני מנסה להעלות על הכתב ושולח אליכם כדי שלא נירדם ונזכור, שיש הרבה מה לשפר למען עתיד כולנו. המפגש שקיימנו ביום העצמאות הוא עוד רגע כזה, מהעשייה שלי באזור.
הרבה פעמים אני נשאל אם אני שייך לארגון והתשובה שלי היא שאני שייך ל"ארגון הלב שלי". אני לא שייך לשום עמותה וארגון ופועל על פי צו ליבי. אמנם נעזר בממסדים קיימים ובחברים כמו אגודת המפגש הבין דתי , יוזמת שורשים וחברים עצמאיים נוספים, אבל אני ממשיך לפעול על חשבון עצמי וזמני האישי ולשמחתי ניצני נביטה נראים.
אם משהו נגע ללבכם בעשייה שלי – כמובן שאפשר להצטרף למפגש כמו זה שקיימנו ביום העצמאות או לצאת איתי לשטח בשגרה השבועית. אם אינכם יכולים להצטרף אלי לשטח, אך מאמינים בדרך זו של שלום אמיתי, תוכלו לתמוך בנשיאת השלום גם מרחוק - אשמח אם תספרו לאחרים, שאולי יצטרפו למעגל או לתרום להמשך הנוכחות והעשייה שאני מנסה להביא לחיינו כאן.
תודה על תמיכתך,
להתראות,
איל
אפשר לתמוך
בנוכחותי ובעשייתי למען שלום
לערוצי תמיכה נוספים נא ליצור עימי קשר
Comments