יום חמישי, 17.1.25, ביקור בדרום הר חברון עם איל שני, אביה, אורי, יונתן ואני, באנו לבקר את השכנים. בביקור הזה שהתקיים על רקע מלחמה שלא נגמרת, בצל "עסקת חטופים", מתח גדול וחוסר וודאות היה משהו מאד חזק עבורי. עיניים ירוקות, חומות, כחולות, בורקות, מחייכות, טובות, זה מה שראו עיניי. הכנסת אורחים, רצון לקשר, לחיבור, לשבת יחד, לשתות קפה, לאכול ארוחה משותפת, לדבר.
על היופי שבחיים, על האופטימיות, על האמונה שיהיה טוב לצד הכאב הגדול שבהפרדה הכואבת הזו, הכאב שבעוינות, עוינות של שכנים. על הפחד של האמהות על ילדיהן, על הפחד של הגברים שצריכים להיות על המשמר מהפורעים היהודים, נערי הגבעות שבאים ומטילים אימה על התושבים, הפחד והבושה שהם לא יכולים להגן על עצמם. כי אם יגיבו או חלילה יעשו צעד כדי להגן, זו תהיה עילה לפרק את כל הכפר. מה נותר להם לעשות למסכנים האלו? הגברים שלקחו להם את הגבריות? את יכולת ההגנה על משפחתם? הצבא ברב המקרים מעלים עין, הפורעים היהודים עושים מה שהם רוצים . מה נהיה מאיתנו? אנחנו קובלים על הרשעה אבל מתנהגים אותו הדבר!!
חשבתי על זה, זה די מדהים שהם חיים בעוני, אנחנו באים מהצד הישראלי ומביאים להם מצרכים, בגדים, משחקים לילדים אבל הם תמיד!! ימצאו איך לעשות לנו כבוד, לארח אותנו בנדיבות, גם אם יחסכו מפיהם, ממשפחתם, אין מצב שלא יארחו בנדיבות הלב.
עברנו בין הכפרים השונים, שעאב אל בוטום שם פגשנו אנשים שלמרות הכל מטפחים את השטחים שלהם, מגדלים ירקות וגידולים נוספים בכל דרך. אני כמובן התרגשתי לראות את תנורי האדמה שבנה מוסטפה וגם שמחתי לראות שמשפחתו של עבדאללה משתמשת בתנור שבנינו יחד בעבר.
כשהגענו לחלאווה, נפגשנו עם מוחמד , הבחור מאיר פנים, מלא הומור ואהבה והכנסת אורחים, סיימנו את הביקור והתכוונו לנסוע ואז הם הגיעו. "השריפים" החדשים של האזור, ואני הייתי אומרת הפרחחים של עמינו. באו ונכנסו לכפר רכובים, אחד על טרקטורון והשני על סוס, באו להפר את הסדר, להטיל מורא. ואכן, כל אנשי הכפר דרוכים. אמהות מגנות על ילדיהן, גברים מתקבצים, מנסים לשמור על המשפחה, על הבית, אבל אין להם באמת דרך להגן. איזו בושה, איזו התנהגות בריונית ומבישה. עצוב להבין שנעשינו עם של בריונים שמטילים אימה על אחרים. שכנים, אנשים טובים שרק רוצים לחיות.
הכאב גדול, אני מנסה לפנות לנערים ולדבר ל ליבם. אני מבינה שהם שטופי מוח ומלאי שנאה. כואב. הם לא עונים, בקושי מביטים לעברי, מתעלמים, כאילו אני אויר, ואני בת עמם. אוי כמה כאב ועיוות. לא ניתן להסביר במילים עד שחווים את זה מקרוב.
הייאוש מאיים להגיע אבל אז מגיעה איתו ההבנה, אנו לא יכולים לשנות את העולם ולא את מי שעומד מולינו , רק יכולים להשתנות בעצמנו, ורק באהבה נצליח לזרוע אהבה בעולם. הפעולות הקטנות המונעות מאהבה שנעשה בעולם, הן אלו שיעשו שינוי. כשנביט בעיני שכנינו באהבה וכן...למרבה הכאב גם בעיני אנשי עמינו שחושבים ופועלים אחרת.
אסיים בציטוט של הרב קוק:
"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה"
ויונתן מוסיף:
אני מצטרף לביקורים של איל בכפרים הפלסטינים של דרום הר חברון מזה כשנה. שובר את הלב לשמוע מפיהם על אלימות המתנחלים ואף לראות אותה בעיניים כלפי אנשים כל כך טובים ופשוטים. אך עם זאת לראות את האופטימיות שהם מצליחים לשמר על אף המצב הקשה שבו הם נמצאים בו. אפשר ללמוד מהם כל כך הרבה.
כשמגיעים לכפרים שבדרום הר חברון ונכנסים למדבר יהודה יש תחושה של חזרה בזמן או נסיעה לארץ רחוקה. זה מה שמקסים אותי בביקורים האלה. פגשנו את הפשטות הזאת מטיולים במזרח הרחוק, דרום אמריקה וכו' וכאן זה נמצא לנו ממש מתחת לאף. כמובן שעצוב שאנחנו חיים ברמת חיים כל כך גבוהה בזמן שממש צמוד אלינו אנשים חיים בעוני ופשטות כזאת כשפעמים רבות אף אין להם מספיק מים.
הרבה פעמים הייאוש משתלט, עושה רושם שהמצב הולך ונעשה יותר גרוע ונשאלת השאלה: כמה אנחנו באמת יכולים לשנות? אך כשמחשבות כאלה עולות, אני מנסה להיות במודעות ולהזכיר לעצמי שאפילו המעשים הקטנים: נתינת אוכל בסיסי של אורז וקמח, עצים לבישול והסקה, משחקים לילדים ושמיעת הסיפורים שלהם נותנת לאנשים הטובים האלה את התחושה שיש מישהו שאיכפת לו מהם.
Commentaires