כמה רוע אפשר לבלוע ? / איל שני
- Eyal Shani
- 14 במרץ
- זמן קריאה 5 דקות
עודכן: 15 במרץ
שתיים בלילה, ואני מוצא את עצמי נאבק בעיצומו של חלום, הלסת קפוצה, היד מאוגרפת, ותחושת קיפאון מציפה אותי. אני מרגיש כאילו אני נאבק במישהו, כמו יעקב שנלחם במלאך – אולי גם הוא חלם... אני מתעורר. בא לי להקיא, ואני גם רעב. מכין טוסט עם תה, מתיישב מול הדף, ומקיא את כל מה שעברתי היום.
איך ממלאים את הדף בתחושותיי? איך מביעים את הרגשות האלו? איך גורמים לאנשים להושיט יד ולעמוד יחד למען אנושיות, נגד גזענות, רוע ושחיתות? איך נותנים סוף סוף קצת אור בתקופה כה חשוכה?
בסוף הבלוג תוכלו לראות מה אפשר לעשות.
הכותרת לבלוג הזה השתנתה הרבה פעמים. נורא רציתי לקרוא לזה "ואהבת לרעך כמוך... האמנם?" או "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך..." או אולי אוסקר – להיות או לא להיות...אבל לא משנה מה היתה הכותרת, העומק שחשתי תמיד היה אותו עומק.
מי שמכיר ועוקב אחרי כבר שנים יודע שאני תמיד מנסה לראות את הטוב שבאדם, גם כשהמציאות קשה, גם כשיש הרבה שחיתות וטומאה. תמיד חיפשתי את הנקודה הטהורה, המאירה, את קמצוץ האנושיות שאפשר להציל מכל הסבל וההרס. אבל......
הנה מה שקרה היום (13.3.25):
התחלנו יום רגיל, קנינו ארגזי מזון לחג , לחלק למשפחות. אני העמסתי חלון להביא לסאלם שמשפץ עכשיו ואסי נסע לפני לתת ארגז מזון לנגר מדהריה שאין לא כבר במה להאכיל את הילדים. 200 מטר לפני המחסום מתפרקת הקשירה שלי מהגג, ואני מוצא את עצמי נעצר בצד ואורז מחדש את חלקי החלון- באופן מוזר הזכוכית לא נשברה כאילו שמרה על איתנה – מזכירה לי במשהו את הפלסטינים שלא נשברים למרות הכל.
טיפלתי בסאלם שהיה חולה עם כוסות רוח ודיקור והמשכנו הלאה להתחיל לעבור את המשפחות לאחל חג שמח ולתת תשורה קטנה לחג. באום גוסא שמענו איך יואב המתנחל שכבש את משטרת אום דרג' מתעמר בהם יומיומית, אפילו החרים להם 2 משטופות (רכב לא חוקי) שהוא נוסע בהן חופשי עכשיו !
תוך כדי הישיבה שם אנו מקבלים הודעה שב13:30 בערך מתרחשת גניבת עיזים בפחית. אנחנו עוזבים הכל ומגיעים במהירות האפשרית לפחית.
טנדר צבאי עם מילואימניקים נמצא במקום. המתנחל עם העדר הגנוב כבר לא בשטח. המילואימניקים סיפרו שהם ראו את הסוף של תהליך הגניבה מול העיניים שלהם אבל לא יכלו לעשות כלום (לא ברור למה ? למה לא יכלו לעכבו ?). החיילים קראו למשטרה. אסי נוסע עם אחד הפלסטינים לכיוון חלאווה לתצפית על העיזים הגנובות. הן זוהו מרחוק בוואדי בין חלאווה לחוות מנחם – חווה לא חוקית שהוקמה בערב סוכות בלב שטח אש 918 –הריהו מאספר יאטה. אחרי עתירה של עו"ד נטע עמר החווה נאלצת להתמקם מחדש במובלעת שנמצאית מחוץ לגבולות 48 באותו מרחק מהכפר –לעג לרש).
בינתיים המשטרה הגיעה. לקחו עדות מהפלסטינים בתרגום שלי. נדהמתי לשמוע בעדות שכ- 20 מתנחלים הגיעו כשהצבא הלך משם והכניסו את בעל העדר לאוהל שלו תוך איומים שירביצו לו עם האלות שלהן , פתחו את המכלאה שלו וגנבו לאור יום 12 עיזים נוספות לאחת שגזלו ממנו קודם. צריך להבין שזה מטה לחמו והפרנסה שלו. (מתוך 28 עיזים נותרו לו 15 עכשיו). אח"כ נסענו עם המשטרה לכיוון חוות מנחם והתבקשתי לא להיכנס לחווה על ידי השוטר. נסעתי עם בעל העיזים הגנובות לשלוחה לשמור שלא יזיזו את העדר הגנוב.
אסי שלא שמע את ההנחיה נכנס לחווה ודיבר עם השוטרים והחיילים שהיו שם. השוטר אמר שהם מטפלים באירוע. החיילים שמעו שיש אירוע חדש בפחית ושאלו את אסי אם זה נכון. אסי מברר עם אחד הפלסטינים והבין שזה נכון. החיילים החליטו לחזור לפחית (הסתבר בהמשך שזה כנראה אירוע שווא שמתנחלים יזמו). השוטרים קיבלו בקשר הנחיה כלשהי, התקפלו ועזבו את השטח. אסי עזב אחריהם תוך כדי שנער הגבעות שהיה בחווה מצלם אותו ומנסה לפגוע לו ברכב.
אני מנופף לשוטרים להגיע אלינו לעיזים שהוסתרו בוואדי, והם מתעלמים ממני וממשיכים הלאה בדהרה. אני מתקשר למוקד 100 מבקש שיגידו לשוטר לחזור. למרות שנפתח אירוע ויש מספר –הם לא יודעים במה מדובר ורוצים לשלוח ניידת נוספת.... מתקשר לחמ"ל אג"ם ומבקש מהם ליצור קשר עם החיילים ולהחזיר את השוטר "אנחנו לא מדברות עם אזרחים" אני שומע את תשובתה מהצד השני.
אני מזעיק את נועם שהיה במקרה בדרך. נועם עוצר את המשטרה שיצאה מהמקום ואומר להם שהעיזים הגנובות עכשיו בחווה ומבקש שיחזרו למקום. המשטרה חזרה עם נועם לחווה ואני מצטרף.
המתנחלים ניסו לחסום את הכניסה עד שראו את המשטרה. המתנחלים כעסו שנכנסתי עם "מחבל" פלסטיני לחווה. נוצר עימות מילולי. המשטרה מבקשת מנועם וממני להתרחק. למרות שהפלסטיני זיהה את העיזים הגנובות המשטרה טענה שאין להם דרך לאמת את זה והמשך הטיפול הוא רק על ידי הגשת תלונה במשטרת קריית ארבע. שוב אני עומד נדהם ונבוך מול מנגנון הרשע הממוסד שפותר את הכל תוך התעלמות מוחלטת מהצד החלש ובלי לתת שום הסברים הגיוניים. בינתיים הגיעו לאזור עשרות מתנחלים והביאו תחושה של אלימות לאוויר. נועם ואני ניתקנו מגע וחזרו תוך כדי שהמתנחלים חוסמים אותנו עם רכביהם מדי פעם.
התחושה הייתה כמו מפגש עם פלנגות, נוח'בות, או גרילות של טאליבן. חלק מהמתנחלים זוהו כמנהלי השטח באזור, אלו שמפעילים את כל נערי הגבעות. אחד מהם אומר לנו ביציאה, "נראה אתכם באים בלי המשטרה –פחדנים".
תחושת חוסר אונים מציפה אותי, ממסד שלם, שוטרים, חיילים, מתנחלים פועל ללא מצפון, ללא כבוד ומוסר. במהלך השנים, טיפחתי קשרים עם הרבה משפחות פלסטיניות בדרום הר חברון והערצתי את יכולתם המדהימה לא להתייאש ולהמשיך לחיות למרות כל הרוע. השנה וחצי האחרונות גדשו את יכולות הנשיאה האנושית שלי, והיום, אינני יכול לשתוק יותר: כשאני רואה את מה קורה, אני שואל את עצמי – האם נהפכנו להיות בדיוק מה שפחדנו ממנו?
כשאני משתמש בגוף ראשון רבים ואומר "אנחנו" אני מסתייג מיד. אני לא עם ה"אנחנו" הזה ! לא מסכים עם האי צדק והעוולה הזו לאף אדם ! למרות הכל לא הייתי רוצה שאף מתנחל או פלסטיני או ישראלי ייפגעו, יחיו בפחד ומתח הישרדותי ולא משנה מיהם.
בדמיון אני רואה את עצמי שוב בחלום. הפעם נלחם לא ביעקב אבינו ולא במלאך אלא במתנחל-איש פלנגות- גרילת טאליבן עם זקן מחודד וברק של שיגעון בעיניים – רק שהפעם הוא יהודי. מזל שזה רק חלום ואני בעיניים פקוחות יושב ורושם לכם את זה.
אנחנו מסיימים בארוחת איפטאר אצל שחאדה שמקשיב בכאב לסיפורינו. הלילה זה פורים שבו משתכרים ואני חושש שחבורת המתנחלים בחוות מנחם עלול לצאת לנקמה. העברתי לכל מי שאני מכיר מסר: תפקחו עיניים הלילה. אסי ונועם נשארים לישון אני ממשיך לעוד ארבע משפחות ופוגש בדרך את אראלה, אהוד ונאסר ומאיץ בו שחייבת להיות ערנות הלילה וחייבים לסמן במהירות את כל הכבשים במאספר יאטה.
החוק כאן מפלה, על אחד מנחית מכה והשני כאילו כלום, החוק פשוט לא קיים. יש מציאות של פחד, של אלימות, של גזענות.
אני שואל את עצמי האם אנו, העם היהודי, שחווה שואה נוראית, ושוב רוע ואכזריות בלתי נתפשת ב 7 באוקטובר, נהפכים לאותן מפלצות שאנו מגנים רק כדי לשרוד?
ואם יש מי שחושבים שיש להם זכות היסטורית כ"עם נבחר" על האדמה הזו, האם בהתנהגות כזו של גזל, התעללות בשכנים, אלימות ורוע אנחנו לא מפסידים את הזכות הזו ?
אנחנו, שכאילו צעדנו בדרך האנושית, נראים כעת כמי שמאבדים את הערכים והמוסר שלנו.
אבל מה עושים עם כל הכאב הזה? איך מעבירים את המסר לאנשים לעמוד נגד הרוע, לא לחשוש להתמודד עם השחיתות, להגיד לא לגזענות? איך מדברים על זה?
אנחנו לא יכולים לשתוק יותר. אני לא יכול להסתכל על המציאות הזו ולדעת שהיא מבעבעת, ורק עוד ועוד בני אדם ממשיכים להיות חסרי קול. עכשיו הזמן שלנו לומר את המילים הנכונות ולפעול.
המסר שלי– אל תפנו ראש ותסתכלו לכיוון השני. אל תעמדו בשתיקה ובחיבוק ידיים כשאתם רואים עוול, לא משנה לאיזה צד אתם משתייכים. כל אחד מאיתנו חייב לקחת אחריות על הדרך בה הוא חי.
ועכשיו, במיוחד, לא ניתן להישאר אדישים עוד.
העולם זקוק לתקווה, לפעולה, לשינוי. אל תפספסו את הזדמנותכם להיות חלק מהתהליך הזה.
אז מה אפשר לעשות:
1. הצטרפו אלינו לנוכחות מגינה וקחו חלק בקידום ערכים אנושים שיאפשרו לבנות כאן שלום.
2. צפו בסרט זוכה האוסקר "אין ארץ אחרת" שמביא אתכם לתוך מציאות חיים הזויה קרוב אלינו.
3. בואו לימי נשיאת שלום, להכיר מקרוב ולראות בלבן של העין, בתחילת אפריל ומאי.
בכאב לב ובתקווה שרבים יצטרפו לעשות כאן שינויי ולטפל בעוול.
איל
Comentarios